אזכרות גורמות לי להרהורים על משפחה ומשפחה עבורי היא אחד הערכים הנעלים ביותר שעליהם אין ויכוח ואין ערעור ומאחוריה נמצאים רגשות בסיסיים ביותר – אהבה וביטחון.

היום, היום הזה ממש.

אפילו כמעט בשעה הזו שאנו עומדים כאן, שיחררת את המאבק, שיחררת את עצמך, יוסקה, והשתחררת.

לפני הזמן הזה ועד הזמן הזה נלחמת ונאחזת בכל כוחותיך בעוד נשימה ועוד שאיפה ואלו הסבו לך סבל בל יתואר, ולנו, מסביבך מתו תאים בלב הנחמץ, התכווצה הבטן, שח בית החזה והעיניים דמעו.

"תרפה" אמרתי לך כשהיינו לבד בחדר

"תרפה" הפצרתי בך בקול אוהב ומלטף.

"שחרר" ביקשתי וגם הבטחתי הבטחה.

יש שמייחסים להבטחה שנאמרת לאדם לפני מותו עוצמה מיוחדת. כך הרגשתי. אני מקווה שגם אתה. בהבטחה שלי לא הייתה התמקדות בתוצאה, שכן זו לא הייתה בידי. יכולתי להבטיח רק את מה שנמצא בשלט שלי.

אלוהים עדי שעמדתי בהבטחתי בכל השנים מאז. אני גם מביטה בסיפוק על החלק שלא נמצא בשלט שלי ומגיע אף הוא לשינוי.

היום שנפטרת היה יום אחרי יום העצמאות, וזה בדיוק היום שהתכנסנו לאזכרה שלך השנה.

השבוע עלתה בי תובנה שברגע מסוים כלשהו, אנחנו מפסיקים להתייחס לגיל הפטירה ומתחילים לספור את שנות ה"אין". לכל אחד יש את הסימנים שלו. יש שזוכרים את מניין השנה שזה קרה, יש שזוכרים אירועים משמעותיים מאותה שנה ואז מחשבים את הזמן עד היום ויש את אסף שנולד אחר פטירתך והוא הסופר ומונה את השנים שאינך בשנים של נוכחותו והיש שלו.

"יוסף" כפי שנוהגת אושי לקרוא לך בסוג של רשמיות, "יוסקה" כמו שאתה בזיכרוני, אחינו.

היינו חמישה. משפחה גדולה יחסית לאותם ימים במגזר האשכנזי חילוני, ואתה עזבת אותנו ראשון ותמי שנייה ונותרנו שלושה.

שלושה אנשים ישי להם חצי DNA  משותף והחצי האחר משלוש נשים שונות. שלוש נשים שהגורל הפגיש אותן עם גבר אחד וייעד להן תפקיד שלא היו מודעות לו בהקמת המשפחה שלנו.

בטרמינולוגיה המצויה אנחנו שלושה חצאי אחים.

במציאות אנחנו שלושה חוטרים של גזע מורכב ומיוחד שעבר סערות וטלטלות וחלק מענפיו נגדעו.

כל העומדים כאן, ענפים שהיו פעם רכים (כן. כן. גם אני הקליינע) והפכו במרוצת השנים לגזעים שהתעבו והצמיחו ענפים חדשים משלהם, והבדים הרכים שמסביבם יונקים מאותם שורשים וסוככים על הענף שלך שנגדע ועל החוטרים שצמחו וצומחים ממנו.

זוהי משפחה.

זהו הגזע שלה.

אלו השורשים.

כי האדם – עץ השדה !!

חייקוש.

    הבא »»

 

 

מודעות פרסומת